החלטה בתיק רע"א 2108/13

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (השופטת לבהר-שרון) מיום 28.2.13, שניתנה בגדר ע"א 32191-06-11, בה נדחתה עתירת המבקשים לתיקון טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר-שרון) מיום 17.1.13 בע"א 32191-06-11. בפסק הדין נתקבלו באופן חלקי ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת הבכירה ינון) מיום 16.5.11 בת"א 151088-09. הפרשה עניינה מחלוקת על שכר טרחתו של עורך דין.

רקע

ב.        המבקשת 1 היא אלמנתו של המנוח ניסים אלבז ז"ל, והמבקשים 6-2 הם ילדיו. המשיב הגיש תביעה לשכר טרחת עורך דין בסך 1,011,824 ש"ח כנגד המבקשים וכנגד עזבונו של המנוח בבית משפט השלום (ת"א 151088-09). בפסק דין מיום 16.5.11 (השופטת הבכירה ינון) נאמר (פסקה 53), כי "לאחר עיון בראיות הצדדים המרובות ... יש להענות לבקשת התובע [המשיב - א"ר] לשכר טרחה לאחר השקעת עבודה משפטית המשתרעת על פני הליכים מיני ספור ושנות דור", כי (פסקה 54) "התובע פעל בעניין עזבון משפחת אלבז ... והגיע להישגים מרובים ונכבדים עבור משפחת אלבז", וכי (פסקה 65) "הדעת אינה סובלת כי עורך דין יעמול שנות דור עבור לקוחותיו, והללו ימשכוהו ב'לך ושוב', ולבסוף יפנו לו עורף, יקחו תיקם ויפנו לעורך דין אחר". בהתבסס על הסכם שכר טרחה מיום 11.8.04 שנחתם על ידי המבקשים 2-1, חויבו האחרונים, יחד עם העזבון, בתשלום 30,000 דולר ארה"ב (184,151 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה), וכן בתשלום 681,836 ש"ח - 25% משווים הריאלי של כלל נכסי העזבון. את שווים הריאלי של נכסי העזבון (לאחר ניכוי מחצית מערך מדירת מגוריהם של המנוח והמבקשת 1) - 2,727,343 ש"ח - העריך בית משפט השלום (פסקה 68) על יסוד דו"ח שהציג מנהל העזבון, עו"ד הרצוג, בשנת 2003, בו פורטו נכסי העזבון. כן חויבו המבקשים 2-1 והעזבון בהוצאות ובשכר טרחתו של המשיב בסך 15,000 ש"ח. התביעה כנגד המבקשים 6-3 נדחתה.   

ג.       המבקשים עירערו על פסק דינו של בית משפט השלום (ע"א 32191-06-11), ואילו המשיב הגיש ערעור שכנגד. בפסק דין מיום 17.1.13 (השופטים שנלר, ד"ר ורדי ולבהר-שרון; פסק הדין נכתב על ידי השופטת לבהר-שרון) נדחתה טענת המבקשים, כי ההסכם מיום 11.8.04 לא נשתכלל לכדי הסכם מחייב, וכן טענתם בדבר קיומה של עילת העושק. מנגד, התקבלה טענתו של המשיב, כי יש לחייב גם את המבקשים 6-3 בתשלום שכר טרחתו על פי ההסכם האחרון. באשר לשווים של נכסי העזבון נאמר (פסקה 31), כי "אף אחת מההחלטות אינה קובעת באופן מדויק את מרכיבי העזבון ושוויו, אם כי ההחלטה משנת 2003, מסתמכת על הדו"ח המפורט של מנהלי העזבון, שמפרט את כל פרטי העזבון לרבות שווים, והיא זו שהיתה ידועה לצדדים עובר לחתימת הסכם שכר הטרחה, ולכן יש מקום להסתמך עליה בבואנו לקבוע מהו שווי העזבון ממנו יש לגזור את שכר טרחתו של המשיב". בהתבסס על הדו"ח משנת 2003 נקבע (פסקה 33), כי יש להעמיד את שווי העזבון לצורך חישוב שכרו של המשיב על סך 2,726,842 ש"ח. בית המשפט המחוזי ציין (פסקה 37), כי "המשיב לא ביצע את מלוא הפעולות המשפטיות שנדרשו ממנו, ואשר היה אמור לבצע אם לא היה מוחלף בבאי כוחם החדש של המערערים", ועל כן נקבע כי יהא זכאי לתשלום של 18% (ולא 25%) משווים של נכסי העזבון (נוסף על הסכום של 30,000 דולר ארה"ב). בית המשפט המחוזי קבע, כי על הסכומים שנפסקו למשיב יש להוסיף מע"מ, ודחה את טענותיו בנוגע לשיעור ההוצאות שנפסקו לזכותו בבית משפט השלום.

ד.       ביום 27.1.13 הגישו המבקשים "בקשה לתיקון השמטה ותיקון טעות קולמוס בפסק דין" לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר נסבה בעיקרה על קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר שווים של נכסי העזבון, בקשר לניכוי חלקה של האלמנה וההפחתה של שווי מחצית דירת המנוח וחלק מזכויות בדירת הוריו. המשיב הגיב לבקשה זו (לפי החלטה מיום 11.2.13), בציינו כי המדובר לאמיתו של דבר בערעור, ועל כן אין זה ההליך הנכון. בהחלטתו מיום 28.2.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת לבהר-שרון) את הבקשה לתיקון טעות; נאמר, כי "לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה אינני סבורה שנפלה טעות שיש מקום לתקנה במסגרת תיקון לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט". ביום 3.3.13 הגישו המבקשים תשובה לתגובת המשיב לבקשה לתיקון טעות, וביום 5.3.13 הגישו "בקשה למתן החלטה לאחר הגשת תגובת המבקשים", בה התבקש בית המשפט המחוזי "לעיין מחדש בהחלטתו מיום 28.2.13 וליתן אותה תוך התחשבות בתגובה". בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.3.13 (שלא צורפה לבקשה) נאמר, כי "בהתייחס לשתי הבקשות שהוגשו לאחר מתן ההחלטה ביום 28.2.13 - בית משפט סיים את מלאכתו עם מתן פסק הדין וההחלטה. לא מדובר בתיקון טעות סופר, ואין מקום להוסיף". בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.4.13 (שאף היא לא צורפה לבקשה) נאמר, כי "אין מקום לעיין מחדש".

הבקשה

ה.       מכאן בקשת רשות הערעור, המופנית כנגד החלטת בית המשפט מיום 28.2.13, בגדרה נדחתה עתירת המבקשים לתיקון טעות. בבקשה נטען, כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה מנומקת, ודי בכך על מנת להשיב אליו את הדיון. נטען, כי החלטה הדוחה בקשת תיקון צריכה להיחתם בידי כל שופטי המותב, שכן "דינו של הדיון בבקשת תיקון הוא כדין דיון בערעור עצמו". עוד נטען בבקשה, כי "בנסיבות הענין לא היתה כל סיבה לחרוג מההוראה הכללית העוסקת בבקשות בכתב (לא היתה כל דחיפות שהצדיקה אי מתן זכות תשובה) ולכן היה על בית המשפט קמא להתיר למבקשים להשיב לפני קבלת החלטה". המבקשים טוענים, כי "מוטלת על בית המשפט קמא החובה המינימלית להתייחס לטענת ההשמטה ואין הוא יכול לפטור עצמו ממנה, בחתימת שופט אחד וללא הנמקה".

הכרעה

ו.       לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי אין בידי להיעתר לה. אדרש ראשית לאמת המידה הדיונית, שלאורה יש לבחון את הבקשה. כזכור, עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה, אשר ניתנה בעקבי ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום. השאלה היא האם על בקשות רשות ערעור כגון דא יש להחיל את אמת המידה שנקבעה בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. ברע"א 11706/05 גבעת נילי כפר שיתופי בע"מ נ' חיון (2006) נדרשתי לשאלה זו (בהקשר של בקשה להוספת ראיות):

"בעניין זה עלי להידרש לטענת המבקשת כי החלק בפסק הדין שבערעור הכולל את שאלת הראיות הנוספות נתון לערעור כגלגול שני ולא שלישי, ולכן אין כללי הדיון הרלבנטיים לגלגול שלישי חלים לגביו. לא אוכל לקבל טענה זו. כבר נקבע, כי גם נושא שהוכרע לראשונה במסגרת ערעור אינו מוציא עצמו ככלל ממכלול המסכת הערעורית שהוכרעה. כדברי השופט ריבלין (בש"א 4511/05 עיריית בת ים נ' גני יפית (טרם פורסם)) 'עצם העובדה כי בפסק דין של ערכאת ערעור מצויים שינוי, תוספת ואף הכרעה חדשה שלא נכללה בהחלטת הערכאה הראשונה, אין בה די כדי להוציא את המקרה מגדר גלגול שלישי ולהקנות זכות ערעור'. שונים הדברים מן הסיטואציה אליה הפנו המבקשים של בקשת רשות ערעור המוגשת מן הערכאה הדיונית (בן נון, הערעור האזרחי מה' 2 עמ' 317 הע' 9), או לנסיבות שנדונו ברע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 206, 210 (השופט מלץ)). בגלגול שלישי עסקינן. אילולא גרסנו כן, היתה התוצאה כי כדי להבטיח לעצמו גלגול ערעורי נוסף (ואציין כי אין הדברים אמורים ספציפית במקרה דנא) היה צד מגיש בקשה כלשהי בהליך הערעור הראשון שלא נדונה בערכאה הדיונית, ומבטיח לעצמו 'כרטיס כניסה' למבוקשו הערעורי - מה שאינו מתקבל על הדעת".

אמנם, המלומדים ח' בן-נון וט' חבקין מציינים בספרם הערעור האזרחי (מה' 3, 2012) 222 (להלן בן-נון וחבקין), כי "יש מקום לדעה שלפיה אם ערכאת הערעור דנה בסוגיה שמועלית לראשונה לפניה ושלא היתה יכולה להידון קודם לכן בערכאה הראשונה (כמו בקשה להגיש ראיות נוספות לערכאת הערעור), מדובר בהחלטה של ערכאה ראשונה באופייה ולכן מוצדק שהיא תיבחן לפי אמת-מידה ערעורית רגילה - ולמצער מקלה יותר - לפחות פעם אחת"; (ראו עוד שם בעמ' 403-402, וכן רע"א 121/12פלקסר נ' בנק אוצר החייל (2012), הנזכרת אצל בן-נון וחבקין בעמ' 222 בה"ש 114, בפסקה 8 לפסק דינו של השופט פוגלמן). בזהירות רבה אומר, כי יתכן שבנסיבותחריגות יהא מקום לגמישות מסוימת ברוח זו, אך אין  לפתוח את הדלת לרווחה, בודאי לא בעומס שעל בתי המשפט, וגם אז אך בנושא שנדון לפני כן רק בערכאת הערעור. בנדון דידן סבורני, כי אין צורך להרחיב בדברים, שכן גם במשקפי הגישה המקלה, לא נמצא מקום להתערבות. נפתח בטענת הסמכות.

ז.       סעיף 37(ב)(11) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, קובע כי בית המשפט ידון בדן יחיד ב"בקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, במסגרת ערעורים". בקשה לתיקון טעות שנעשה בערכאת הערעור "תוגש בדרך של הגשת בקשת ביניים בערעור לפי תקנה 465 לתקנות סדר הדין" (בן-נון וחבקין, בעמ' 447). מכאן, שבית המשפט המחוזי רשאי היה לדחות את הבקשה לתיקון טעות בדן יחיד. עם זאת אעיר, כי חרף קיומה של סמכות כאמור, מן הראוי שבקשות לתיקון טעות (שאינן כלפי פליטת קולמוס כפשוטה, כגון טעות הגהה, למשל) תיבחנה ככלל על-ידי המותב שנתן את פסק הדין, קרי, שלושה שופטים (ראו גם רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (2007), אם גם בהקשר אחר). הדבר על פי רוב אינו קשה לאמיתו; באופן מעשי ראש ההרכב או אחד מחברי ההרכב יעיין בבקשה, וככל שימצא שאינה טכנית לחלוטין, יעביר את חוות דעתו לחברי ההרכב האחרים. יצוין כאן, כי בתי המשפט שלערעור נוהגים לדון בבקשות להגשת ראיות נוספות בשלושה שופטים, חרף קיומה של סמכות לשופט יחיד (ראו בן-נון וחבקין, בעמ' 401-400). זאת, הואיל ומשמעותה של היעתרות לבקשה היא שינוי פסק הדין שניתן בערכאת הערעור. תיתכן גם להלכה שאלה אם יש הבדל בין דחיית בקשת תיקון ובין ההיעתרות לה, שהאחרונה משמעה שינוי פסק הדין ולכן ביתר שאת יש חשיבות לשלושה. כאמור, לדידי אין הבדל דיוני של ממש בין השתיים; בשתי האפשרויות הכלל הראוי הוא בחינה על-ידי המותב כולו. ואולם, במישור הפורמלי - כאמור - אין מניעה לדיון יחיד, ועל כן יש לבחון האם נגרם בפועל עוול. לכך אשוב להלן.

ח.      בטרם אמשיך אזכיר, כי המבקשים טוענים, שהיה על בית המשפט ליתן החלטתו אך לאחר הגשת תשובתם לתגובתו של המשיב. ואולם כבר נקבע, כי "תקנה 241(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינה חלה על בקשות המוגשות בגדר ערעורים ובגדר בקשות רשות ערעור. התקנה הרלוונטית הינה תקנה 465. תקנה זו אינה מקנה למבקש זכות להגיב לתשובת המשיב (בניגוד לאמור בתקנה 241(ג1))" (בש"א 1164/08 בן צבי נ' גלברג (2008; השופט - כתארו אז - גרוניס); ראו גם בן-נון וחבקין בעמ' 366, והאסמכתאות שם). על כן, למבקשים לא עמדה הזכות להגיב לתשובת המשיב, וממילא בית המשפט המחוזי רשאי היה להכריע בבקשת התיקון על יסוד הבקשה ותגובת המשיב.

ט.      עוד אציין, כי אין בידי להיעתר בנסיבות גם לטענת המבקשים, שהחלטתו של בית המשפט המחוזי לא נומקה, וזאת כבסיס לפסילתה. אין מחלוקת בדבר חשיבותה של חובת ההנמקה (ראו, למשל, רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, מפרק של חברת י. זקן מפעלי בניה בע"מ (בפירוק)(2008); רע"א 3876/09 ח'שיבון נ' ח'שיבון (2009)), ואולם טיבה של הנמקה אינו נבחן לפי אורכה או מידת פירוטה אלא באופן ענייני לפי נסיבותיו של כל מקרה (ראו רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17). בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו באופן קצר ותמציתי, ולטעמי יתכן כי ניתן היה להרחיב, ולוא במידת מה, גם כדי להפיס את דעת המבקשים. ואולם, בנסיבות המקרה סבורני כי די בהנמקה שניתנה; וכאן אשוב למהות, ואומר כי גם לגוף ההחלטה לא נפל בה לדעתי פגם.

י.       מעיון בבקשה לתיקון טעות עולה, כי טענותיהם של המבקשים הן טענות ערעוריות, החורגות במובהק מגדר העניינים, אליהם מתייחס סעיף 81 לחוק בתי המשפט - "תיקון שגיאות שחלו מחמת פליטת קולמוס או השמטה מקרית, טעות לשון, טעות בחישוב, והוספת דבר באקראי. המדובר בעיקרו בשיבושים טכניים" (ע"א 9085/00שטרית נ' אחים שרבט חברה לבנין, פ"ד נז(5) 462, 475, מפי השופטת פרוקצ'יה); ואמנם, בסעיף 22 לבקשת התיקון נטען כי "כיוון שההלכות בענין קבלת רשות ערעור לבית המשפט העליון ידועות ומוכרות הרי שהדרך היחידה להביא לתיקון ההשמטות היא בפעולה לפי הוראת סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 כפי שמבוקש לעיל". דברים אלה מדברים בעדם, וכל המוסיף גורע. אכן, גם לשיטת מי שאינו מדקדק באופן דווקני בסמכות התיקון לפי סעיף 81, אין מיכל זה יכול להכיל "ערעור פנימי" על-ידי הערכאה שנתנה את פסק הדין. על כן לא תאם המבוקש את לשון סעיף 81 או את תכליתו.  

כללם של דברים

י.       נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. 

ניתנה היום, י"א באייר תשע"ג (21.4.13).